מעוגן בשטח הפקר
דברים חדשים בחיי

הבוקר, מוקדם, התבלטה לה מתוך תיבת הדואר שלי גלויה ורודה, ששלח לי מארק פוסון מלונדון. הוא כתב עליה באותיות גדולות: " *".June 5, 1993, some bastard stole the front wheel of my bicycle עברה שנה, ועדיין מטריד אותו המקרה הזה. נזכרתי במועדון הקטן ליד הדירה של מארק, שרודולפו היה מתפשט בו ערום ערב-ערב ורוקד ריקוד מאוד ארוטי, לצלילי מוזיקה טרופית-אקראית משונה שהשמעתי אני עם תופי בונגו, רעשנים, נקישות גרוניות ואלוהים יודע מה עוד. נהנינו מאוד, שתינו בירה חינם, ושילמו לנו עשרים וחמש לירות לערב. הלוואי שזה היה נמשך יותר. אבל רודולפו היה כושי מבוקש מאוד, ועבר לליברפול ללמד שם מחול מודרני. אני, לעומת זאת, נשארתי בלי כסף והמשכתי לגור אצל מארק עד שהשתעממתי וחזרתי.
*        אנגלית: "5 ביוני 1993, איזה מנוול גנב לי את הגלגל הקדמי של האופניים." (כל ההערות הן של המתרגם.)
עכשיו תרגלתי איך לא לקחת שום דבר ברצינות. בנאדם יכול לעשות הרבה טעויות קטנות. וזה בכלל לא חשוב. אבל אם הטעויות הן גדולות ומעיקות לו על החיים, אין לו ברירה אלא לא לקחת את עצמו ברצינות. רק כך ימנע מעצמו סבל. כי, לאורך זמן, סבל יכול להרוג.
תליתי את הגלויה מאחורי הדלת, שמתי קלטת של "Snake Rag " של לואי ארמסטרונג, וככה עשיתי לי טוב על הלב והפסקתי לחשוב. כשיש מוזיקה אני לא מסוגל לחשוב. אבל הג'ז הזה עושה לי יותר: הוא משמח אותי כל-כך שאני קם לרקוד לבד. שתיתי תה לארוחת הבוקר, חרבנתי, קראתי כמה שירים הומוסקסואליים  של  אלן  גינזברג,  הוקסמתי  מSphincter"- "  ומ- *."Personal ad" **.I hope my good old asshole holds out אבל לא יכולתי להישאר מוקסם הרבה זמן, כי הגיעו שני חברים, צעירים מאוד, לשאול אותי אם לדעתי כדאי לצאת ברפסודה מקאבו אנטוניו כדי להגיע לקאבו קטוצ'ה, או שעדיף לצאת צפונה ישר לכיוון מיאמי. הימים היו ימי הבריחה הגדולה, בקיץ תשעים וארבע. יום קודם אמרה לי ידידה בטלפון: "כל הגברים והבחורים הצעירים מסתלקים. בשבילנו זאת תהיה בעיה רצינית." אבל לא כך קרה, לא לגמרי. למרות הכול, נשארו הרבה אנשים שלא היו מסוגלים לחיות כל-כך רחוק.
*             אנגלית: "שריר פי הטבעת" ו"מודעה אישית", בהתאמה.
**          אנגלית: אני מקווה שחור התחת הישן והטוב שלי יחזיק מעמד.
טוב, יצא לי להפליג קצת במפרץ מכסיקו ואני יודע איזה צרה זאת. הראיתי להם את המפה ושכנעתי אותם לא לברוח למכסיקו. ירדתי אתם לראות את הרפסודה הגדולה שלהם, רפסודה לשישה אנשים. זה היה משטח של קרשים קשורים בחבלים על גבי שלושה צמיגים של מטוס. הציוד שלהם כלל פנס, מצפן וכמה אבוקות. איחלתי להם בהצלחה ויצאתי לסיבוב על האופניים שלי. קניתי כמה פרוסות מלון וניגשתי לבית של אשתי לשעבר. כעת אנחנו ידידים טובים, ככה יותר טוב לנו. היא לא היתה בבית. אכלתי חלק מהמלון ואת השאר השארתי שם. אני אוהב להשאיר עקבות. אז שמתי במקרר את הפרוסות שנותרו והסתלקתי במהירות. שנתיים די מאושרות עברו עלי במקום הזה. עדיף שאני לא אשאר שם לבד.
לא רחוק משם גרה מרגריטה. עבר איזה זמן מאז שהתראינו. כשהגעתי, היא בדיוק עשתה כביסה והזיעה. היא שמחה והלכה להתרחץ. היינו נאהבים בסתר - לא להתעצבן על המליצה, הרי צריך להגיד את זה איכשהו - כבר קרוב לעשרים שנה, וכשאנחנו מתראים קודם אנחנו מזדיינים ואחר-כך משוחחים לנו בנחת. לכן לא נתתי לה להתרחץ. הורדתי לה את הבגדים וליקקתי אותה בכל הגוף. היא עשתה אותו הדבר: הורידה לי את הבגדים וליקקה אותי בכל הגוף. גם אני הייתי די מיוזע מרוב רכיבה על אופניים ומרוב שמש. היא היתה בשלב התאוששות והתחילה להשמין, כבר לא היתה עור ועצמות. שוב היו לה אחוריים קשים, עגולים ומוצקים למרות ארבעים ושש שנותיה. כאלה הם השחורים. עשויים סיבים ושרירים, כמעט בלי שומן ועם עור חלק בלי כתמים. אח, לא עמדתי בפיתוי ואחרי ששיחקתי אתה מספיק זמן, והיא גמרה כבר שלוש פעמים, הכנסתי לה אותו לתחת. לאט-לאט, אחרי שהרטבתי אותו טוב-טוב במיצי הכוס שלה. סנטימטר אחרי סנטימטר. מכניס ומוציא ומשפשף לה את הדגדגן ביד שלי. היא השתוללה מכאב אבל דרשה עוד ועוד. נשכה את הכר, אבל הבליטה את התחת וביקשה ממני להכניס לה אותו עד הסוף. מדהימה האישה הזאת. אין אחת שמתענגת כמוה. ככה נשארנו מחוברים הרבה זמן. כשהוצאתי אותו ממנה הוא היה מרוח בחרא וזה הגעיל אותה. אותי לא. חוש הציניות ער בי תמיד, לעולם לא נרדם. והמין לא נועד לאסטניסים. מין זה חילופי נוזלים, הפרשות, רוק, הבל פה וריחות עזים, שתן, חרא, זיעה, חיידקים, בקטריות - או שזה לא כלום. כל עוד הוא רק חביבות ורוחניות ערטילאית, לעולם יישאר רק פרודיה עקרה על הדבר האמיתי. אפס. התקלחנו ואז היינו מוכנים לקפה ולשיחה קצרה. היא רצתה שאני אלווה אותה לאל רינקון. מסתבר שנדרה נדר לסן לאסרו* וביקשה ממני שאבוא אתה למחרת. ולמען האמת היא ביקשה ממני בנחמדות כזאת, שהסכמתי. זה מה שנפלא באישה הקובנית - יש בטח עוד כאלה, אולי באמריקה, או באסיה - היא כל-כך נחמדה אליך שאתה אף פעם לא יכול להגיד לה לא כשהיא מבקשת משהו. אצל האירופאיות זה לא כך. האירופאיות כאלה יבשות, שהן נותנות לך את כל האפשרויות להגיד להן "לא!" ועוד להרגיש טוב אחר-כך.
*        אלעזר הקדוש (בברית החדשה יש שניים: החוזר מהמתים והקבצן שזכה ליחס מועדף בעולם הבא), בין השאר פטרון הקבצנים. בקובה מזוהה עם האלוהות האפריקאית בבלו איה, שמיוחסות לה בין השאר סגולות ריפוי.
אחרי כן חזרתי הביתה. החום של אחרי הצהריים כבר התחיל להתפוגג. הייתי רעב. כמובן, כי היו לי בבטן רק ספל תה, חתיכת מלון וקפה. בבית אכלתי לי פרוסת לחם עם עוד ספל תה. כבר התחלתי להתרגל להרבה דברים חדשים בחיי. התחלתי להתרגל לעוני. לקחת כל דבר כמו שהוא. התאמנתי בוויתור על כל הקפדה, אחרת לא היה לי שום סיכוי לשרוד. תמיד חייתי במצב של חסר. לא מסופק, רוצה תמיד הכול בבת אחת, נלחם עד חורמה להשיג יותר. עכשיו התחלתי ללמוד איך זה לא לקבל הכול בבת אחת. לחיות כמעט בלי כלום. אלמלא כך הייתי ממשיך עם הראייה הטראגית הזאת של החיים. לכן כעת העוני לא הפריע לי יותר מדי.
ואז התקשרה אלי לואיסה. היא תבוא לבלות אתי את סוף השבוע. ולואיסה היא אישה מקסימה. אולי קצת צעירה מדי בשבילי. אבל מה זה משנה. שום דבר לא משנה. התחיל גשם עם רעמים, רוח ציקלון ולחות איומה. ככה זה בקריבים. רגע אחד שמש ופתאום נושבת רוח וניתך גשם ואתה באמצע סופת הוריקן. הייתי צריך קצת רום, אבל לא היתה שום דרך להשיג רום. דווקא היה לי כסף, אבל לא היה מה לקנות. שכבתי לישון. הייתי מיוזע והסדינים היו מלוכלכים, אבל אני אוהב את ריח הזיעה והלכלוך שלי. מגרה אותי להריח את עצמי. ועוד מעט תגיע לואיסה. אני חושב שנרדמתי. גם אם הרוח תתחזק ותעיף את לוחות הבטון מהגג, לי לא אכפת. שום דבר לא משנה.

הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה